יום שישי , 19 אוקטובר 2018
חדשות הגימנסיה

מדוע תלוי עתידנו בקריאה, בספריות ובחלומות בהקיץ?*

ניל גיימן

מאנגלית: רועי פלג

 

חשוב שאנשים יבהירו באיזה צד הם נמצאים ולמה, והאם יש להם דעות קדומות כלשהן; סוג של הצהרת אינטרסים. אני הולך לדבר אתך על קריאה. ברצוני לטעון שספריות הן דבר חשוב. אני מבקש לטעון שקריאת סיפורת וקריאה בשביל הכיף הן שנים מהדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות. אני מתכוון להפציר באנשים שיבינו מה הן ספריות ומי הם ספרנים, ושישמרו את שני הדברים האלה.

ברור שאני מוטה: אני סופר, ולעיתים קרובות סופר ספרי בדיון. אני כותב לילדים וגם למבוגרים. כבר בערך שלושים שנה אני מתפרנס באמצעות מילותי, בעיקר מהמצאת דברים ומכתיבתם. אז ברור שיש לי אינטרס שאנשים ייקראו, שייקראו ספרי בדיון, שהספרנים והספריות ימשיכו להתקיים ושיעזרו לטפח אהבה לקריאה ואהבה למקומות שאפשר לקרוא בהם.

טוב, אז אני מוטה כסופר. אבל אני עוד הרבה הרבה יותר מוטה כקורא. ואפילו יותר מוטה כאזרח.

אני מרצה פה הערב בעקבות הזמנתה של “סוכנות הקריאה”: מוסד שמטרתו היא לתת לכולם סיכוי שווה בחיים, באמצעות עזרה לאנשים להפוך לקוראים נלהבים ובטוחים בעצמם. הארגון הזה גם תומך בתוכניות לעידוד אוריינות, מסייע לספריות ולאנשים פרטיים, ומעודד – במוצהר וביודעין – את הקריאה. כי קריאה משנה את הכל.

על השינוי הזה ועל פעולת הקריאה הזו באתי לדבר הלילה. אני רוצה לספר מה הקריאה עושה, ולמה זה טוב.

הייתי פעם אחת בניו יורק, והקשבתי להרצאה על בניית בתי סוהר פרטיים – תעשייה צומחת וגדלה באמריקה. תעשיית בתי הסוהר צריכה לתכנן את הגדילה שלה בעתיד – כמה תאים יידרשו לה? כמה אסירים הולכים להיות, בעוד 15 שנה? הם גילו שהם מסוגלים לחזות את זה די בקלות, בעזרת אלגוריתם די פשוט, המבוסס על אחוז הילדים בני 10 עד 11 שלא ידעו לקרוא – וממילא לא יכלו לקרוא להנאתם.

זה לא עובד אחד לאחד; אי אפשר לומר שבחברה אוריינית אין פשע בכלל. אבל יש זיקות אמיתיות מאוד. ואני חושב שחלק מהזיקות האלה, הפשוטות ביותר, באות ממשהו בסיסי מאוד: אנשים אורייניים קוראים ספרות בדיון.

לבדיון יש שני שימושים. ראשית כל, הבדיון הוא “סם מעבר” לקריאה. הדחף לדעת מה בא בהמשך, הדחף לעבור לדף הבא, הצורך להמשיך, גם אם זה קשה, בגלל שמישהו בצרה ואתה חייב לדעת איך זה נגמר… זה דחף אמיתי מאוד. וזה מאלץ אותך ללמוד מלים חדשות, לחשוב מחשבות חדשות, להמשיך. לגלות שקריאה היא לכשעצמה דבר מהנה. ברגע שאת לומדת את זה, את ברך לקרוא הכל. וקריאה היא מפתח. לפני כמה שנים,היו כמה ציוצים על כך שאנחנו נמצאים בעולם בתר-אורייני, שבו היכולת להגיע לתובנות ממלים כתובות היא קצת מיותרת. אבל הימים האלו עברו: מלים חשובות היום יותר מתמיד. אנחנו מנווטים את דרכנו בעולם בעזרת מלים, ובעוד העולם מחליק לתוך האינטרנט, אנחנו צריכים להבין את מה שאנחנו קוראים, לעקוב אחרי זה ולהעביר את זה הלאה. אנשים שלא מבינים זה את זה אינם יכולים להחליף ביניהם רעיונות אינם יכולים להתקשר, ולתוכנות התרגום יש מגבלות.

הדרך הפשוטה ביותר לוודא שאנחנו מגדלים ילדים אורייניים זה ללמד אותם לקרוא, ולהראות להם שקריאה היא פעולה מהנה. וזה אומר, בפשטות, למצוא ספרים שהם נהנים מהם, לתת להם גישה לספרים האלה, ולאפשר להם לקרוא אותם.

אני לא חושב שיש דבר כזה, ספר רע לילדים. כל כמה זמן נהיה מקובל בקרב חלק מהמבוגרים להצביע על תת-קבוצה של ספרי ילדים, סוגה, אולי, או סופר, ולהכריז שהם ספרים רעים, ספרים שצריכים לאסור על ילדים לקרוא אותם. ראיתי את זה קורה שוב ושוב: אניד בלייטון הושמצה כסופרת רעה, כך גם ר.ל. סטיין , וכך גם עשרות סופרים אחרים. ספרי קומיקס ספגו גינויים כמטפחי אנאלפאביתיות.

זה קשקוש. זה סנוביות וטפשות. אין סופרי ילדים רעים שילדים אוהבים ורוצים לקרוא ולחפש, כי כל ילד הוא שונה. הם מביאים את עצמם לסיפורים. הם יכולים למצוא את הסיפורים שהם צריכים והם יכולים להביא את עצמם אל הסיפורים האלה. רעיון נדוש ומרוט אינו נדוש ומרוט בעיניהם. זה הפעם הראשונה שהילד נתקל בו. אל תניא ילדים מלקרוא בגלל שאתה חושב שהם קוראים את הדבר הלא נכון. ספרות בדיונית שאתה לא אוהב היא הנתיב המוביל לספרים אחרים שאתה אולי מעדיף. ולא לכולם יש אותו הטעם שיש לך.

מבוגרים עם כוונות טובות יכולים בקלות להרוס את האהבה של ילדים לקריאה: תעצור אותם מלקרוא מה שהם אוהבים, או תן להם ספר ראוי-אך-משעמם שאתה אוהב, המקבילה של המאה העשרים-ואחת של ספרות ויקטוריאנית “מתקנת”. אתה תגמור עם דור שבטוח שקריאה אינה מגניבה, או – גרוע עוד יותר –  אינה מהנה.

אנחנו צריכים שילדינו יעלו על סולם הקריאה: כל דבר שהם נהנים לקרוא יעלה אותם למעלה, צעד אחרי צעד, לקראת אוריינות (וגם אל תעשו מה שהסופר הזה עשה כשבתו בת ה-11 הייתה בקטע של ר.ל סטיין, שזה ללכת ולהשיג עותק של קארי של סטפן קינג, ולהגיד לה שאם היא אהבה את אלו, היא תמות גם על זה! הולי לא קראה כלום חוץ מסיפורים בטוחים על מתיישבים בערבות משך כל שנות התבגרותה, והיא עדיין שולחת אלי מבט נוקב בכל פעם שמוזכר שמו של סטפן קינג).

ודבר שני שבדיון עושה זה לבנות אמפתיה. כשאתה צופה בטלוויזיה או רואה סרט, אתה מסתכל על דברים שקורים לאנשים אחרים. ספרות בדיונית היא משהו שאתה בונה מעשרים ושש אותיות וחופן של סימני פיסוק, ואתה – אתה לבדך – בעזרת הדימיון שלך, יוצר עולם ומאכלס אותו ומסתכל דרך עיניים אחרות. אתה זוכה להרגיש דברים, לבקר במקומות ובעולמות שאחרת לא היית מכיר אף פעם. אתה לומד שכל אחד אחר שם הוא גם “אני”. אתה מישהו אחר, וכשאתה חוזר לעולמך, אתה הולך להיות טיפה שונה.

אמפתיה היא כלי המשמש לגיבוש אנשים לקבוצות, המאפשר לנו לפעול כיותר מבודדים השקועים בתוך עצמם.

בזמן שאת קוראת, את גם מגלה משהו הכרחי כדי למצוא את דרכך בעולם: את מגלה שהעולם לא חייב להיות כזה. דברים יכולים להיות אחרת.

הייתי בסין בשנת 2007, בכנס הפנטסיה והמדע הבדיוני הראשון בהיסטוריה של סין שאושר על ידי המפלגה. בשלב מסוים לקחתי פקיד בכיר הצדה ושאלתי אותו: למה? מדע בדיוני לא זכה לאישור המפלגה משך זמן רב. מה השתנה?

זה פשוט, הוא אמר לי. הסינים היו מבריקים בלעשות דברים אם אנשים אחרים הביאו להם את התוכניות. אבל הם לא חדשו והם לא המציאו. הם לא דמיינו. אז הם שלחו משלחת לאמריקה, לאפל, למיקרוסופט, לגוגל. והם שאלו את האנשים שם, שהמציאו את העתיד, על עצמם. הסינים גילו שכולם שם קראו מדע בדיוני כשהיו ילדים או ילדות.

בדיון יכול להראות לך עולם אחר. הוא יכול לקחת אותך למקומות שאף פעם לא היית בהם. מרגע שביקרת בעולמות אחרים, כמו מי שאכלו פרי קסום, אתה לעולם לא תוכל להיות שלם לגמרי עם העולם שבו גדלת. חוסר נחת הוא דבר טוב: אנשים בלתי מרוצים יכולים לשנות ולשפר את העולמות שלהם, להפוך אותם לטובים יותר.

ואם כבר מדברים על זה, הייתי רוצה לומר כמה מילים על בריחה מהמציאות. אני שומע שמתייחסים למושג בשלילה, כאילו היה משהו רע. כאילו בדיון “בריחתי” הוא סם זול שמשתמשים בו הטיפשים וההוזים והמבולבלים, והבדיון היחיד ששווה משהו – לילדים ולמבוגרים – היא הבדיון המימטי, המשקף את הדברים הגרועים ביותר בעולם שבתוכו הקוראת מוצאת את עצמה.

אילו היית לכוד במצב בלתי אפשרי, במקום לא נעים, אם אנשים שרוצים ברעתך, ומישהו היה מציע לך מפלט זמני, למה שלא תלך על זה? ובדיון בריחתי זה בדיוק זה: בדיון שפותח לך דלת, מראה לך את אור השמש שבחוץ, נותן לך מקום שבו אתה בשליטה, עם אנשים שאתם רוצה להיות (וספרים הם מקומות אמיתיים, אל תטעו) ויותר חשוב, בזמן בריחתך, ספרים יכולים לספק לך ידע על העולם ועל מצבך, לתת לך כלי נשק, לתת לך שיריון: דברים אמיתיים שעמם אתה יכול לחזור לבית הסוהר. מיומנויות וידע וכלים שאתה יכול להשתמש בהם כדי לברוח באמת.

כפי שג.ר.ר. טולקין הזכיר לנו, האנשים היחידים שמתנגדים לבריחה הם סוהרים.

עוד דרך להרוס לילד את אהבתו לקריאה, כמובן, היא לוודא שאין ספרים בשום צורה בסביבה. ולא לתת לו שום מקום לקרוא את הספרים האלו. לי היה מזל: היתה לי ספריה מצוינת בסביבה כשגדלתי. היו לי הורים מהסוג שהיה אפשר לשכנע להוריד אותי בספריה בדרכם לעבודה בזמן חופשת הקיץ, וספרנים מהסוג שלא היה משנה להם שהסתובב שם ילד קטן ללא מלווה שהיה חוזר לספרית הילדים כל בוקר ומסתכל בכרטסת, מחפש ספרים עם רוחות או קסמים או טילים בתוכם, מחפש ערפדים או בלשים או מכשפות או נסים. וכשסיימתי לקרוא את כל ספרית הילדים עברתי לספרי מבוגרים.

הם היו ספרנים טובים: הם אהבו ספרים ואהבו שהספרים האלה גם נקראים. הם לימדו אותי איך להזמין ספרים מספריות אחרות באמצעות השאלה בין-ספריתית. הם לא הרימו את האף על שום דבר שקראתי. נראה היה שפשוט מצא חן בעיניהם שיש שם ילד קטן ופעור עיניים שאוהב לקרוא; הם דברו אתי על הספרים שקראתי ומצאו לי ספרים נוספים מהסדרות שקראתי. הם היו נכונים לעזור. הם התיחסו אלי כאל קורא נוסף – לא פחות ולא יותר – מה שאומר שהם התיחסו אלי בכבוד. בתור ילד בן שמונה, לא היתי רגיל לכך שמתיחסים אלי בכבוד כזה.

אבל העניין בספריות הוא החופש. החופש לקרוא, החופש לחשוב, החופש לתקשר. העניין בהן הוא חינוך (וזה לא תהליך שמסתיים ביום שבו אנו גומרים את בית הספר או את האוניברסיטה); העניין בהן הוא בידור, יצירת מרחב בטוח ומתן גישה למידע.

אני חושש שכעת, במאה העשרים ואחת, אנשים לא מבינים מה הן ספריות ומה מטרתן. אם תופסים ספריה כמדף עם ספרים, הן עלולות להראות מיושנות ומאד בלתי מעודכנות בעולם שבו רוב הספרים המודפסים – אך לא כולם – זמינים גם בגרסה דיגיטלית. אבל חשיבה כזו תהיה החמצה מוחלטת של העניין.

אני חושב שמדובר בטבעו של המידע. למידע יש ערך, ולמידע הנכון יש ערך עצום. משך כל ההיסטוריה האנושית חיינו בעידן של מחסור במידע, והחזקה במידע הנחוץ היתה תמיד חשובה ותמיד היה לה ערך כלשהו: מתי לשתול צמחים, איפה למצוא חפצים, מפות, דיווחים וסיפורים – כל זה תמיד עזר למצוא משהו שאפשר לאכול ואת החברה הנכונה. מידע היה דבר בעל ערך, ואלה שהיה להם המידע או שהיו יכולים להשיג אותו היו יכולים לדרוש תשלום עבורו.

בשנים האחרונות, עברנו מכלכלה דלת מידע לכזו המונעת על ידי גודש מידע. לדברי אריק שמידט, מנכ”ל חברת גוגל, בכל יומיים המין האנושי יוצר יותר מידע ממה שיצרנו מאז שחר הציויליזציה ועד שנת 2003. מדובר בכחמישה אקסו-בייטים של מידע מדי יום, לאלה מכם שעוקבים אחרי המספרים. האתגר הופך עכשיו מלמצוא את הצמח הנדיר הצומח אי שם במדבר, ללמצוא צמח אחד ומיוחד הצומח בלב הג’ונגל. אנחנו נזדקק לעזרה בניווט בכל שפע המידע שעומד לרשותנו כדי למצוא את מה שאנחנו באמת צריכים.

ספריות הן מקומות שאנשים הולכים אליהם כדי למצוא מידע. ספרים הם רק קצה קרחון המידע: הם נמצאים שם, וספריות יכולות לספק לנו ספרים באופן חופשי וחוקי. יותר ילדים שואלים ספרים מספריות מאשר בכל תקופה בעבר, ומדובר בספרים מכל הסוגים: ספרי נייר, וספרים דיגיטליים וספרי שמע. אך ספריות הן גם, למשל, מקומות שבהם אנשים שאין להם מחשבים – או שאין להם גישה לאינטרנט – יכולים להכנס לרשת ללא תשלום. יש לכך חשיבות עצומה כשהאופן שבו מוצאים מידע על מקומות עבודה, מגישים מועמדות למשרות או מגישים בקשות למענקים הולך ונעשה מקוון יותר ויותר. ספרנים יכולים לסייע לאנשים לנווט בעולם הזה.

אני לא חושב שכל הספרים יעברו או צריכים לעבור אל המסך: כפי שהסביר לי זאת פעם דגלס אדמס, יותר מעשרים שנה לפני הופעתו של הקינדל, ספר ממשי הוא כמו כריש. כרישים הם יצורים עתיקים: הם שרצו בים עוד לפני היות הדינוזאורים. והסיבה שכרישים עדיין שוחים כיום היא שכרישים יותר טובים בלהיות כרישים מכל יצור אחר. ספרים ממשיים הם קשיחים, קשה להשמיד אותם, הם עמידים למים, הם פועלים היטב פשוט באור השמש, והם נותנים לך תחושה טובה כשהם אצלך ביד: הם טובים בלהיות ספרים ותמיד יימצא להם מקום. מקומם בספריות, גם אם ספריות הפכו למקום שבו יש לך גישה לספרים אלקטרוניים, לספרי שמע, תקליטורים וחומר מהמרשתת.

ספריה היא מקום המשמר ידע ונותן לכל אזרח גישה שווה אליו. זה כולל מידע על בריאות ומידע על בריאות הנפש. הספריה היא מרחב קהילתי; היא מקום בטוח, מפלט ומקלט מהעולם. היא מרחב עם ספרנים. מי ומה יהיו הספרנים של המחר הוא דבר שעלינו לדמיין כבר היום.

אוריינות חשובה היום יותר מתמיד, בעולם הזה של סמסים ודואר אלקטרוני, עולם של מידע כתוב. אנו צריכים לקרוא ולכתוב, אנו צריכים אזרחים גלובליים היכולים לקרוא בנוחות, להבין מה הם קוראים, להבין דקויות ולהסביר את עצמם בבירור.

ספריות הן אכן השער אל העתיד. לכן זה מצער שבכל רחבי העולם אנחנו רואים כיצד רשויות מקומיות רואות בסגירת ספריות דרך קלה לחסוך כסף, מבלי לשער שהן בעצם גונבות מהעתיד כדי לממן את ההווה. הן סוגרות שערים שצריכים להשאר פתוחים.

לפי מחקר שערך לא מזמן הארגון לפיתוח ושתוף פעולה כלכלי (OECD) אנגליה היא “הארץ היחידה שבה למבוגרים יש יכולות גבוהות יותר בתחומי האוריינות והחישוביות מאשר לצעירים, אחרי שקלול גורמים אחרים – כמו מגדר, רקע סוציו-אקונומי ומשלח יד”. או אם לנסח זאת אחרת, ילדינו ונכדינו פחות אוריינים ופחות חישוביים מאתנו. יש להם יכולת קטנה יותר לנווט בעולם, להבין אותו לפתור בעיות. קל יותר לשקר להם ולהטעות אותם;  יכולתם לשנות את העולם שבו ימצאו את עצמם פחותה; יכולתם למצוא תעסוקה תהיה קטנה יותר. וכמדינה, אנגליה עתידה לפגר אחרי מדינות מפותחות אחרות מכיון שיהיה חסר לה כח עבודה מיומן.

ספרים הם הדרך שבה אנו יוצרים קשר עם המתים. הדרך שבה אנו לומדים מאלה שכבר אינם עמנו, הדרך שבה האנושות בנתה את עצמה, התקדמה, הפכה את הידע לדבר הנרכש צעד צעד – במקום דבר שיש ללמוד כל פעם מחדש, שוב ושוב. יש סיפורים עתיקים יותר מרוב הארצות, סיפורים ששרדו הרבה יותר מהתרבויות ומהמבנים שבהם סופרו לראשונה.

אני חושב שיש לנו מספר סוגים של אחריות בנוגע לעתיד. אחריות ומחויבות לילדים, למבוגרים שהילדים האלה יהיו, לעולם שאותו יאכלסו. לכולנו – כקוראים, ככותבים, כאזרחים – יש מחויבויות. חשבתי לנסות ולציין כאן כמה מהמחויבויות הללו.

אני מאמין שאנו מחויבים לקרוא לשם הנאה, במקומות ציבוריים ובמקומות פרטיים. אם אנו קוראים להנאתנו, אם אחרים רואים אותנו קוראים, אז אנחנו לומדים; אנו מתרגלים את הדמיונות שלנו. אנחנו מראים לאחרים שקריאה היא דבר טוב.

אנו מחוייבים לתמוך בספריות. להשתמש בספריות, לעודד אחרים להשתמש בספריות, למחות נגד סגירתן של ספריות. אם אין לך הערכה לספריות, אזי אין לך הערכה למידע, לתרבות או לחכמה; זו השתקה של קולות העבר ופגיעה בעתיד.

אנו מחוייבים להקריא סיפורים לילדינו. להקריא להם דברים שמהם הם נהנים. להקריא להם סיפורים שאנחנו כבר עייפנו מהם. לחקות קולות, לעשות את זה באופן מעניין, ולא להפסיק להקריא להם רק מפני שהם לומדים לקרוא בעצמם. צריך להשתמש בהקראה בקול כזמן להתקשרות, כזמן שבו לא בודקים טלפונים, זמן שבו מניחים בצד את הסחות הדעת של העולם.

יש לנו מחויבות להשתמש בשפה. לדחוף את עצמנו קדימה: לברר מה משמעותן של מלים וכיצד יש להשתמש בהן; להעביר מסרים באופן ברור, לומר את מה שאנו מתכוונים אליו. אסור לנו לנסות להקפיא את השפה, או להעמיד פנים כאילו היא דבר מת שיש לכבדו ולהעריצו; עלינו להשתמש בה כבדבר חי, כזה שזורם, ששואל מלים, שמתיר למשמעויות ולאופני הגיה להשתנות במרוצת הזמן.

לנו הסופרים – במיוחד לסופרים הכותבים לילדים, אך לא רק לנו – יש מחויבות לקוראינו: זו המחויבות לכתוב דברים אמיתיים. המחויבות הזו חשובה במיוחד כשאנחנו יוצרים סיפורים על אנשים שאינם קיימים במקומות שמעולם לא היו: זו המחויבות להבין שהאמת אינה טמונה במה שמתרחש, אלא במה שזה אומר לנו על מי שאנחנו. ספרות בדיון היא השקר המספר את האמת, אחרי הכל. יש לנו מחויבות לא לשעמם את קוראינו, אלא לעורר בהם את הצורך להמשיך לעמוד הבא. הרי אחת התרופות הטובות ביותר לקורא מסויג היא סיפור שאינו יכול להפסיק לקרוא. ובעוד שעלינו לומר לקוראים שלנו דברים אמיתיים ולספק להם נשק ומגן ולהעביר להם כל פיסת ידע ובדל חוכמה שליקטנו במהלך שהותנו הקצרה בעולם הירוק הזה, אנו מחויבים לא להטיף, לא להרצות, לא לדחוף לקוראים שלנו בכח לקחים מוסריים חצי-מעוכלים במורד הגרון, כמו ציפורים בוגרות המאכילות את גוזליהן ברימות לעוסות; יש לנו מחויבות לעולם – אף פעם, בשום נסיבות – לא לכתוב לילדים שום דבר שלא היינו רוצים לקרוא בעצמנו.

אנו מחויבים להבין ולהכיר בכך שכסופרים הכותבים לילדים אנו עושים מלאכה חשובה, כי אם נפשל ונכתוב ספרים משעממים שיגרמו לילדים להרתע מקריאה ומספרים – אזי נמעט את עתידנו ונחליש את עתידם.

כולנו – מבוגרים וילדים, כותבים וקוראים – מחויבים לחלום בהקיץ. אנו מחויבים לדמיין. קל להעמיד פנים כאילו אף אחד לא יכול לשנות שום דבר, שאנו חיים בעולם שבו החברה גדולה ועצומה והיחיד הוא לא כלום: אטום בקיר, גרגיר בשדה אורז. אבל האמת היא שיחידים משנים את עולמם שוב ושוב; יחידים יוצרים את העתיד, והם עושים זאת על ידי כך שהם מדמיינים שהדברים יכולים להיות שונים.

הסתכלו סביבכם; לזה אני מתכוון. עצרו לרגע והסתכלו על החדר שבו אתם נמצאים. אני הולך לומר משהו כה ברור ומובן מאליו, עד שאנו נוהגים לשכוח אותו. הנה: כל מה שבאפשרותך לראות, כולל הקירות, היה קיים פעם בדמיון בלבד. מישהו החליט שיהיה זה קל יותר לשבת על כסא מאשר על הארץ, ודמיין את הכסא. מישהי היתה חייבת לדמיין את האופן שבו אוכל לדבר אתכם כאן ועכשיו, בלונדון, בלי שכולנו נרטב עד לשד עצמותינו. החדר הזה והדברים שבתוכו וכל שאר הדברים בבניין הזה; העיר הזו – כל אלה קיימים מכיון שאנשים דמיינו דברים שוב ושוב ושוב.

מוטלת עלינו החובה לייפות דברים. לא להותיר את העולם מכוער יותר מכפי שמצאנו אותו; לא לרוקן את האוקיינוסים, לא להשאיר את הבעיות שלנו לדור הבא. מוטלת עלינו החובה לנקות אחרינו, ולא להשאיר לילדינו עולם שהרסנו, עשקנו והפכנו לנכה עקב קוצר הראייה שלנו.

מוטלת עלינו החובה לומר לפוליטיקאים שלנו מה אנחנו רוצים, להצביע נגד פוליטיקאים – מכל מפלגה שלא תהיה – שאינם מבינים את חשיבותה של הקריאה ליצירת אזרחים ראויים, שאינם רוצים לפעול למען שימור הידע והגנתו, ושאינם מעודדים אוריינות. אין מדובר פה בפוליטיקה מפלגתית; מדובר פה בערכים אנושיים משותפים.

אלברט איינשטיין נשאל פעם כיצד נוכל לגרום לילדינו להיות אינטיליגנטים. תשובתו היתה פשוטה ומחוכמת כאחד. “אם אתה רוצה שילדיך יהיה אינטיליגנטים”, אמר, “הקרא להם סיפורי מעשיות. אם אתה רוצה שיהיו אינטיליגנטים עוד יותר, הקרא להם עוד סיפורי מעשיות”. הוא הבין את ערכה של הקריאה ואת ערכו של הדמיון. אני מקוה שנוכל להעניק לילדינו עולם שבו יקראו ויקריאו להם; עולם שבו ידמיינו ויבינו.

* * *

*           זוהי גרסה ערוכה של הרצאה שנשא ניל גיימן בכנס הסוכנות לעידוד הקריאה בלונדון ב- 14 באוקטובר 2014. סדרת ההרצאות השנתית של הסוכנות לעדוד הקריאה נחנכה בשנת 2012 כבמה המאפשרת לכותבים ולהוגים מובילים לחלוק רעיונות מקוריים ומאתגרים על קריאה ועל ספרים.

Check Also

לוח מבחנים לכל השכבות